הקדמה:
לפני תביעה שהגישו התובעים, אחייניו של הנתבע והבעלים במשותף עמו בעסק משפחתי בנצרת למכירת מזכרות, תכשיטים ומתנות לתיירים, הקרוי מזאוי מתנות ומזכרות בע"מ (להלן:
"העסק" או
"החברה"), במסגרתה הם עותרים, בין היתר, להורות על מכירת מניות הנתבע לידיהם מכוח סעיפים 191 ו/או 300
לחוק החברות, תשנ"ט-1999 לפי סכום בשווי הוגן שייקבע על ידי בית המשפט, ולחילופין, להורותעלפירוקהשותפותביןהצדדיםבדרךשלמנגנוןB.M.B.Y(Buy Me Buy You), היינו: חיוב הצדדים למכור את חלקם או לקנות את החלק האחר, לפי המחיר הגבוה ביותר שיוצע בהליך של התמחרות ביניהם.
כאן המקום להעיר כי אף שסעד ההתמחרות מסווג על ידי התובעים בתביעתם כסעד חלופי ואילו הסעד העיקרי הוא כפיית מכירת מניות הנתבע לידי התובעים, כבר בשלבים ראשוניים של ניהול התיק, הביעו התובעים את עמדתם כי סעד ההתמחרות אינו משני ואף ריכזו את מאמציהם בהוכחת נחיצות עריכת התמחרות בין הצדדים. לעניין זה אדרש עוד בהמשך.
השתלשלות העניינים בתמצית
:
המדובר בחברה פרטית שנוסדה בשנת 1972 על ידי שלושה אחים: המנוח סלים מזאוי ז"ל ושני אחיו, סמיר מזאוי וסוהיל מזאוי, הלא הוא הנתבע. בשנות התשעים מכר האח סמיר מזאוי את מניותיו בחברה לשני אחיו, סוהיל וסלים, כך שהמניות התחלקו ביניהם שווה בשווה. בשנת 2005 הלך המנוח סלים מזאוי ז"ל לעולמו ומניותיו בחברה עברו מכוח צו קיום צוואה לשני בניו, התובעים, בחלקים שווים. יוצא אפוא שחלוקת המניות בחברה כיום הינה 50% לנתבע ו-25% לכל אחד משני התובעים.
בעבר נחלקו תחומי העיסוק בחברה כך שהנתבע עסק בשוק הסיטונאי (הזמנת ורכישת סחורה מספקים, זיכיונות בלעדיים, ייבוא סחורה מחו"ל ועוד), ואילו המנוח סלים מזאוי ז"ל עסק בשוק הקמעונאי (ניהול החנות, מכירות לתיירים, קשרים עם נהגים ומדריכים, העסקת עובדים ועוד), תחום שבהמשך עבר לבניו, התובעים. מאז שנת 2008 מתרכזת החברה בשוק הקמעונאי בלבד.
התובעים עובדים בחנות מאז היותם בחורים צעירים ומזה מספר שנים מנהלים את העסק לבדם. על פי הנטען בתביעתם, בעקבות התנהלותו של הנתבע, ובכלל זאת שיבוש פעולות העסק במטרה להביא לקריסתו, אין החברה עוד יכולה להמשיך ולתפקד במתכונת הנוכחית. בד בבד עם הגשת התביעה, הגישו התובעים בקשה למתן סעדים זמניים, במעמד צד אחד.
ביום 26/5/10 התקיים לפניי דיון בבקשה לסעדים זמניים, ובאותו מעמד הוצע לצדדים להסכים לעריכת התמחרות.
ביום 10/6/10 הגישו התובעים לתיק בית המשפט בקשה שהוכתרה כ"בקשה בהולה למתן החלטה בבקשה לצו מניעה זמני", ובמסגרתה עתרו ליתן צו מניעה האוסר על הנתבע ו/או מי מטעמו להיכנס לחצרי החנות המנוהלת על ידי החברה, לאחר שעל פי הנטען, יום קודם לכן פרצו הנתבע ובא כוחו בכוח אל החנות, נטלו את מפתחות העסק, גנבו מידע מהמחשב ושיבשו את עבודת העסק. במסגרת החלטתי מאותו יום ציינתי כי בהינתן משבר האמון העמוק בין הצדדים, בכוונתי לאכוף התמחרות בין הצדדים כדי לפרק את "השותפות" ביניהם. עוד ציינתי כי הצדדים יבחנו את העניין ויבואו לישיבה הבאה כשהם מוכנים לענות על כל השאלות הקשורות לשווי העסק ולתנאי ההתמחרות.
במסגרת החלטה שניתנה במהלך הדיון שהתקיים לפני ביום 5/7/10, שבתי על החלטתי בדבר אכיפת התמחרות על הצדדים. כמו כן הבהרתי כי לפי התרשמותי, נראה שאף הצדדים עצמם סבורים כי החברה אינה יכולה עוד להמשיך ולתפקד במתכונת חלוקת המניות הנוכחית, ועל כן יש לקיים הליך התמחרות שבמסגרתו ימכור צד אחד את מניותיו לצד שכנגד. עוד קבעתי כי לצורך הערכת שווי החברה, ימונה מומחה מטעם בית המשפט שיעריך את שוויה של החברה באופן שישמש אינדיקציה לצדדים בטרם ימסרו את הצעותיהם בהליך ההתמחרות. לאור טענת הנתבע שלפיה התובעים מנהלים כיום את העסק ללא נוכחות ופיקוח מצדו, ניתנו באותו מעמד הוראות המיועדות לאפשר שקיפות מוחלטת בהתנהלותה העסקית של החברה. בתוך כך, אפשרתי לנתבע להתקין מצלמות בעסק וכן לקבל לידיו מסמכים חשבונאיים הקשורים לחברה, מידע מהבנק אודות חשבון החברה, דיווח על הוצאות בגין תשלום עמלות ועוד. כמו כן, התרתי לכל אחד מהצדדים להיעזר בבעל מקצוע מטעמו לצורך כניסה לעסק על מנת "לבחון את הנתונים שלדעת אותו צד צריכים להיות לפניו", לרבות לצורך הטיעון לפני המומחה, מעריך שווי החברה.
בהחלטהמיום 8/7/10 ולאחרששבתיוסקרתיאתהשיקוליםשהביאונילהורותעלכפייתהתמחרותביןהצדדים, הוריתיעלמינויפרופ' יורםעדןכמומחהמטעםביתהמשפטלצורךהערכתשוויהחברה.
בהמשך, אשררתי ביום 5/12/10 פעם נוספת את החלטתי בעניין כפיית התמחרות על הצדדים, וכן פירטתי את המתווה הראוי לקיומה של אותה התמחרות.
במסגרת החלטה בבקשת רשות ערעור שהגיש הנתבע על ההחלטה בדבר כפיית התמחרות על הצדדים (רע"א 295/11
מזאוי נ' מזאוי (טרם פורסם, 5/4/11)) קבע כב' הנשיא גרוניס כי לכאורה נראה שביצוע התמחרות הוא פתרון ראוי והוגן בנסיבות העניין, ברם בהתחשב בשלב בו נמצא ההליך, לא ניתן להורות על התמחרות בלא הסכמתם של הצדדים, כשבמקרה הנדון הנתבע לא מסר הסכמתו המלאה לקיומה של התמחרות. כב' הנשיא גרוניס שב והדגיש כי לכאורה פתרון ההתמחרות הינו הפתרון הנכון ביותר במצב שנוצר בין בעלי הדין, תוך שהוא מבהיר כי בסופו של ההליך, אין מניעה להורות על התמחרות אף בלא הסכמת הצדדים, ואולם בנסיבות העניין הגיע למסקנה שלפיה, כאמור, אין מנוס אלא לבטל את ההחלטה בדבר עריכת התמחרות, משום השלב "המקדמי" בו ניתנה.
בנסיבות אלה, נוהל ההליך לפני בית המשפט עד תום, ובמסגרת זו, הוגשו חוות דעת מטעם הנתבע ומטעם מומחה בית המשפט, נשמעו עדויות המומחים על חוות דעתם וכן נשמעו לפני עדויות בעלי הדין עצמם.
כאן המקום להדגיש כי על אף החלטתו המקורית של מותב זה להורות על עריכת התמחרות בין הצדדים ולמרות קביעתו של כב' הנשיא גרוניס שלפיה נראה לכאורה שביצוע התמחרות הוא אכן הפתרון הראוי וההוגן בנסיבות שנוצרו, הרי משהוחזר אלי התיק, שמעתי את טענות הצדדים בקשב רב והכרעתי במחלוקת, לאחר מחשבה מעמיקה, בלב פתוח ובנפש חפצה, מבלי "לנעול" את דעתי בפני הנתבע.
המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' עדן, העריך את "השווי ההוגן של עסקי החברה ליום 31/12/09 בטווח שבין 45.5 ל-47.6 מיליון ש"ח".
הנתבע בחוות הדעת מטעמו ובהתנהלותו בבית המשפט ניסה להוכיח כי השווי ההוגן של החברה עולה משמעותית על ההערכה של המומחה מטעם בית המשפט, זאת משום טענתו כי יש להורות לתובעים לרכוש את מניותיו במחיר הוגן. בהקשר זה סמך הנתבע את טענתו על נוסח כתב התביעה ודירוג הסעדים על ידי התובעים בתביעתם.
משטען הנתבע כי שווי מניותיו (המהווים 50% ממניות החברה) עולה בהרבה על הערכת השווי של המומחה מטעם בית המשפט, הבהירב"כ התובעיםכימרשיומסכימיםלמכורלנתבעאתהמניותשבידיהםבשיעור 50% ממניותהחברהתמורת 25 מיליוןש"ח (כ-50% מהערכת השווי של המומחה מטעם בית המשפט). הצעה זו עלתה במהלך ישיבת 24/11/12, עת נחקר רו"ח יניב בוכניק, המומחה מטעם ההגנה שנתן חוות דעת במסגרתה העריך את שווי החברה. בהודעתוהנושאתתאריך 29/11/11, הודיעהנתבעכיהואנכוןלקבלאתהצעתהתובעים, ואולםהתנהזאתבכךשתימסרלוהצעהמפורטתבנדוןובכךשהתובעיםו/או מימטעמםיימנעובמשךשנתייםמלעסוקבאותועיסוק.
במהלך ישיבות על גבי ישיבות השקיע בית המשפט זמן ניכר כדי לנסות ולהביא את הצדדים לכדי הסכמה בדבר פיתרון המחלוקות ביניהם. על אף שהצדדים, בסיוע בית המשפט, התקרבו למציאת פיתרון לאותן מחלוקות, הודיעו לבסוף כי המשא ומתן ביניהם עלה על שרטון וביקשו לקדם התיק אל עבר הכרעה שיפוטית.